זאב קראוס, מחלוצי ענף טניס השולחן בישראל שרד את זוועות השואה בגטו בודפשט כילד צעיר בתנאים קשים מנשוא. סיפורו של האיש שמוכיח אופטימיות מהי
רבים מניצולי השואה מציגים סיפור חיים מרתק המעניק פרופורציות לחיינו. הסיפורים הרבים מוכיחים כי התשוקה לחיים והרצון לשמור על שפיות וצלם אנוש תחת מציאות מעוותת אלו הם הערכים המהותיים אותם יש לשמר ולזכור.
איגוד טניס השולחן בישראל מתכבד להציג בפניכם את סיפורו של זאב קראוס, מ``מ יו``ר הוועדה המקצועית באיגוד בהווה, ואיש טניס שולחן בכל רמ``ח איבריו, אשר אימן במשך בשנות ה-70 וה-80 את כלל נבחרות ישראל (קדטים, נוער, בוגרים – גברים ונשים) ושימש לשעבר כחבר בוועדה הטכנית והמדיה של התאחדות טניס השולחן האירופאית (ETTU).
זאב נולד בבודפשט בשנות ה-30 של המאה הקודמת, עיר ששגשגה באותם ימים עם כ-600 אלף יהודים בתחומה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מרבית יהודי העיר הועברו למחנות ההשמדה, כאשר פחות מעשירית מתושבי העיר הצליחו להינצל (כ-50,000 תושבים שרדו). קראוס הצליח יחד עם משפחתו להינצל, אולם נאלץ לשרוד בתנאים קשים מנשוא במשך כשנה בגטו שהוקם על ידי הנאצים בעיר.
``הייתי ילד מאוד צעיר, באזור גיל 6-7. עד היום אני משתדל להדחיק את הזיכרונות מהתקופה הזו, זה לא פשוט עבורי. מדובר בתקופה נוראית בה העיר הופצצה מספר פעמים ביום על ידי צבאות בנות הברית. אנחנו התגוררנו בעיקר במרתפים כדי להימלט מתופת. פחדנו שההפצצות יפגעו במבנים בהם התגוררנו, שכן רבים נקברו תחת ההריסות מבלי שניתן היה להגיע ולחלץ אותם. אני גם זוכר שלא היה מה לאכול. בתור ילד הייתי מתגנב מחוץ לגטו כדי לחפש לחם. זה לא דבר טריוויאלי עבור ילד קטן להיות רעב ללא הפסקה, אבל זו הייתה המציאות אז``.
קראוס מוסיף לספר על אירוע מזעזע שנחרט עמוק בזיכרונו במהלך אחד מחיפושיו אחר לחם או דבר מזון בסביבת הגטו. ``במשך השנה ששהינו בגטו ראיתי הרבה מחזות קשים, אבל אני חושב שהרגע בו יצא לי לראות כיצד הנאצים יורים בילדים קטנים על שפת הדנובה ואת גופותיהם מושלכות לנהר, עוררו בי רגשות קשים מאוד. האווירה הייתה אווירה של פחד, תקופה שכאמור אני מנסה לשים מאחוריי, עד כמה שזה בלתי אפשרי``.
לקראוס שני ילדים אשר ליוו אותו במסע חזרה לבודפשט בשנות ה-80: ``אלו דברים שלא סיפרתי במשך כמעט 40 שנה. לקחתי את שני ילדיי לבודפשט במטרה לנסות ולהסביר להם את מה שעבר עליי באותם ימים, אבל עם כל הרצון אי אפשר להסביר את המראות הללו במילים. זה סבל מכל הבחינות. חוסר האונים וחוסר הוודאות לגבי העתיד שלך, זה היה נורא".
עד סיום המלחמה, כאשר הרוסים שיחררו את הגטו מעול הגרמנים, החל קראוס לשקם את חייו באמצעות עיסוק בספורט. תחילה שיחק כדורגל בראשית שנות ה-50, אולם בעקבות פציעה בחר בטניס-שולחן. הוא הצטרף לאגודת היהודים VAD BUDAPEST ובהמשך עבר לאלופה ההונגרית דאז - BWSC BUDAPEST שם שיחק ואף שימש כעוזר מאמן. במקביל ייצג את נבחרת הונגריה באליפות אירופה לנוער יחידים בקרואטיה באותם שנים ופיתח קריירה כשחקן טניס-שולחן מוביל ברמה בינלאומית.
ב-1956 הצליח יחד עם יהודים רבים לברוח מהונגריה לאחר מהפכה במדינה, והעתיק את מגוריו לוינה. בהמשך קיבל הצעה לחבור לקבוצת טניס השולחן האיטלקית בגנואה, אולם לאחר שלא הצליח להתאקלם בשורותיה, עלה ארצה בהמשך השנה והתמקם על מורדות הכרמל בחיפה, שם התגורר במשך כ-20 שנה.
במשך שני עשורים שימש כמאמן נבחרות ישראל לקדטים, נוער ובוגרים – גברים ונשים בשנות ה-70 וה-80. בנוסף, אימן באגודות מכבי חיפה, מכבי זיכרון יעקב ועירוני גבעתיים – עימם זכה באליפויות הארץ וגביעי מדינה לנוער מספר פעמים. עבר קורסים והשתלמויות בינלאומיים. כשחקן ייצג במשך מספר שנים את מכבי חיפה בליגת העל, וכן הדריך בביה``ס למאמנים במכון וינגייט, בו ריכז מספר קורסי הוראה בטניס-שולחן.
במישור הבינלאומי שימש כחבר בוועדה הטכנית והמדיה של ההתאחדות האירופאית (ETTU). כמו כן כמהנדס במקצועו, ניהל בהצלחה חברה במשך כעשור. כיום הוא עדיין מאמן את מכבי זיכרון יעקב ומתגורר במושבה. אשתקד זכה להוביל את המועדון לזכייה בדאבל - גביע המדינה ואליפות המדינה לנוער.
קראוס מציין כי על אף גילו המתקדם הוא מעוניין להמשיך ולהירתם למען הצלחת הענף: ``במעט כוחותיי ולמרות גילי המתקדם, אני מוכן לסייע להנהלה במישור הלאומי והבינלאומי למען הצלחת הענף. זהו אינטרס של כולנו``.
איגוד טניס השולחן בישראל מוקיר את פועלו של מר זאב קראוס ורואה בו כמודל לחיקוי עבור הדור הצעיר.