כאשר הכנתי את החומרים לקראת בנית האתר החדש של איגוד הטניס שולחן,התחלתי לאגור המון מיידע לגבי שחקנים פעילים ושחקני עבר.. גיליתי שאיריס שטיין,שאותה הכרתי בעיקר כרכזת "פרוייקט אתנה" מחזיקה בשיא של 10 אליפויות ישראל, בקשתי לראיין את איריס,ולשמחתי היא נענתה בחיוב.
איך הגעת לטניס שולחן?
כבר בגיל מאד צעיר אהבתי ועסקתי בספורט. הצטיינתי בעיקר בענפי הכדור. בין השאר נהגתי לשחק טנ"ש בקאנטרי קלאב עם אבי ובאחת הפעמים ראה אותנו משחקים, מנחם שטיין, אלוף ישראל באותם ימים, שאימן במועדון מכבי צפון ת"א, והזמין אותי לאימונים במועדון.
למה בחרת דווקא בטניס שולחן?
אולי בגלל המאמן החתיך שאימן אותי?... ברגע שהתחלתי להתאמן במכבי צפון, באימונים מסודרים עם הדרכה מקצועית, היה ברור לי שזה ענף הספורט שהכי מושך אותי ומתאים לכישורים שלי. שנדרשת ממני טכניקה ומיומנות מאד גבוהים, ריכוז (למרות שלאורך כל הקריירה לא הצטיינתי בו), תנועה מתמדת, שילוב של רגש ועוצמה, ומצא חן בעיני שכענף אישי אני תלויה רק בעצמי. דרך הטנ"ש הגשמתי את הרצון שלי לעסוק באיזשהו ענף ספורט מקצועי, דבר שלא היה מקובל בכלל באותם ימים בקרב בנות. בנוסף קיבלתי תמיכה מאד חזקה מהבית, שזה פרמטר שחשוב בעיני להצלחת ספורטאי/ת צעיר/ה לא פחות מכישרון ואופי.
יש איזה משחק שלא תשכחי אותו לעולם?
אני חושבת שהמשחק בו הגעתי להישג השיא שלי היה באליפות העולם בגטבורג שבשבדיה ב-1985, בזוגות מעורבים עם דרור פולק, בשלב ה-1/16, מול זוג דרום קוריאני, לי סו יה וקים קי טק. הם היו מדורגים מספר 3 בעולם כזוג, וכל אחד מהם במקום ה-3-5 ביחידים ויחידות. לרגע לא חשבנו שיש לנו סיכוי נגדם ושאר שחקני הנבחרת אפילו נשארו במלון כי חשבו שנפסיד תוך 5 דקות ונחזור למלון. אבל דרור שיחק ממש מושלם ולא החטיא אף כדור וניצחנו די בקלות תוך כדי שהפתענו את עצמנו ואת הקהל שצפה במשחק ולא האמין שזוג מישראל ניצח זוג דרום קוריאני. מה שהכי זכור לי זה דווקא שכשחזרנו למלון היה לנו קשה לשכנע את שאר שחקני הנבחרת שאכן ניצחנו ושאנחנו לא "עובדים" עליהם...
ביחידות הכי זכור לי המשחק באליפות העולם בנוביסד שביגוסלביה ב-1981. אחרי מספר ניצחונות שהחלו מטבלת המוקדמות שיחקתי כדי להיכנס לשלב ה-32 האחרונות, מול מס` 2 בגרמניה, נדמה לי ששמה היה האנקה טומשבסקי, שהיתה מדורגת הרבה יותר גבוה ממני. שיחקתי מעולה, הכל הלך לי והובלתי 1:2 במערכות ו-17:18 במערכה הרביעית (באותם ימים שיחקו עד 21 נקודות במערכה) אבל לאחר סדרת טעויות רצופות שלי בחבטות הבקהנד הפסדתי את המערכה הרביעית ו-3:2 במשחק כולו, והרגשתי פספוס ענק.
את מחזיקה בשיא של 10 אליפויות ישראל, האם את חושבת שמישהי מהשחקניות כיום תצליח לשבור את השיא הזה?
זה אולי שיא יפה ועגול אבל צריך להגיד את האמת. אם מרינה היתה משתתפת באליפויות ישראל בכל השנים שהיא בארץ, היא היתה שוברת מזמן את השיא. באופן כללי נראה לי שקשה יותר היום לשבור שיא של 10 זכיות בבוגרות, מכיוון, שלצערי, גיל הפרישה אצל הבנות ירד. אני פרשתי בגיל 27, וזה נחשב אז כפרישה מוקדמת ובשיא הכושר, אבל הזמנים השתנו וכיום מעט מאד בנות ממשיכות לשחק ולהתאמן בצורה רצינית אחרי הצבא. אני מאד מקווה שפרויקט "אתֶנה" (קידום הנשים בספורט) והמודעות שהוא יצר כלפי ספורטאיות ישנה את המצב ומאחלת לבנות הצעירות לשבור את השיא הזה כמה שיותר מהר.
את משמשת כיום רכזת פרויקט "אתֶנה" בענף הטנ"ש, ספרי לנו בבקשה על הפרויקט והמטרות שלו:
זהו פרויקט לאומי שבא לעשות "הפליה מתקנת" לספורט הנשים בארץ. הכוונה היא להשקיע בספורטאיות ובמאמני ספורטאיות במשאבים נוספים על אלו המסופקים להן ע"י האיגודים, כדי להגיע להישגים בינ"ל. כמו כן ליצור התמחות ומודעות לספורט הנשים, השונה בהרבה מובנים מספורט הגברים. מטרה נוספת של הפרויקט היא לשמר במערכת ספורטאיות עבר והווה וליצור מנהיגות נשים בספורט. לאחר שנים רבות של קיפוח ויחס נחות זוכות כיום הבנות, בענפים הקשורים לפרויקט, לתנאים מועדפים שהלוואי ויובילו להצלחות והישגים בעתיד. לזכותו של איגוד טנ"ש יש לומר שזיהה מיד את הפוטנציאל של הפרויקט ושינה את התפיסה והחשיבה כלפי נשים/נערות ולדעתי חל מהפך עצום בענף לעומת העבר. בשלוש השנים האחרונות מחולקים מענקים למאמני הבנות המצטיינות באליפות ישראל לשם עידוד המאמנים להתמחות באימון בנות ולהשקיע בהן. השנה הוקם סגל "אתנה" המונה 7 בנות צעירות בגילאי 9-14, המקיימות מחנות אימון אינטנסיביים ונוסעות לתחרויות בינ"ל לגילאים הצעירים. כמו כן נערכים מחנות אימון מרוכזים וימי הפנינג לבנות מתחילות במקומות שונים בארץ כשהמטרה היא להגדיל את כמות הבנות המשתייכות לענף וליצור אצלן אהבה ומחויבות לטנ"ש.
מה המסר שלך לספורטאיות הצעירות אצלנו בטניס שולחן?
שתתאמנה קשה, בהתמדה וברצינות והכי חשוב שתדענה לנצל את העובדה שהן נמצאות בעידן פרויקט "אתנה". בתקופתי יכולתי רק לחלום על התנאים שהן זוכות להם היום. נאלצתי להלחם ולהיאבק על כל דבר כמעט. בהתחלה אפילו לא היתה נבחרת נשים. רק נבחרות הגברים נסעו לתחרויות בינ"ל. בתור שחקנית מס` 1 בארץ נסעתי לתחרות ראשונה בגיל 17!! גם לא היתה בכלל ליגה לנשים. שיחקנו רק בליגות הגברים. לאחר שילדתי את בני הבכור אולצתי לפרוש מהנבחרת כי מנהלי הענף לא אפשרו לי לשלב בין האמהות והטנ"ש. אסרו עלי להביא את ניתאי לתחרויות ולמחנות אימון תוך התעלמות מהעובדה שהתחתנתי עם שחקן נבחרת (מנחם שטיין) שמגיע גם הוא לאימונים ומהעובדה שהנקתי את התינוק תקופה ממושכת ובשל כך איני יכולה להיפרד ממנו לזמן רב, כמו במקרה של תחרויות בחו"ל. זה הביא אותי לפרישה והתנתקות מוחלטת מהענף. כעת ברור לי שזה היה מתוך בורות של המערכת. מחוסר ידע איך צריך לטפל ומה יש לאפשר לספורטאית שהפכה להיות אמא. כיום יש מודעות הרבה יותר גבוהה לכך. לכן חשוב לי שהבנות תדענה שהמערכת חושבת כל הזמן על איך לקדם אותן ולתת להן את התנאים הטובים ביותר להצלחה, תוך כדי התייחסות לצרכיהן כבנות. כל הצלחה שלהן היא סיפוק וגאווה אדירה מבחינתי, כרכזת "אתֶנה". יש מספר שחקניות צעירות מוכשרות, שאני מאמינה שיצעידו אותנו להישגים בשנים הקרובות.
תראי, אני נמצא כבר שנה באיגוד טנ"ש ואחד הדברים הבולטים שיצא לי לראות במשחקים זה הבעיה המנטאלית של השחקנים/יות, מאיפה זה מגיע? וכיצד את היית מתמודדת עם הבעיות המנטאליות?
לחץ בתחרות מאפיין כל ענף ספורט והוא חלק בלתי נפרד מהיותך ספורטאי הישגי. בענף בו אנו עוסקים, הלחץ עוד יותר גדול בשל העובדה שאתה למעשה מתמודד לבד והכל תלוי בך ותמיד יש פחד מהפסד. מי שלא יודע לנטרל עצמו מהלחץ הזה לא יגיע להישגים. טנ"ש דורש דיוק על שטח משחק מאד קטן, ריכוז גבוה וקבלת החלטות מאד מהירה ומי שנכנע ללחץ, לא מסוגל לתפקד בזמן תחרות. גם אני, שנחשבתי לווינרית גדולה וכביכול מנוטרלת מהלחץ, כמובן שהייתי במתח אדיר ולחוצה לפני ובזמן תחרויות. הדברים שהשתדלתי להקפיד עליהם ושאני מנסה להקנות לשחקניות הצעירות הם: א. לא לשדר את הלחץ הזה כלפי חוץ ובמיוחד לא ליריבה, אלא לשדר תמיד בטחון עצמי גבוה כדי להוריד ליריבה את הביטחון. ב. לזכור כל הזמן שגם היריבה נמצאת בלחץ בדיוק כמוני. זה הקל עלי. ג. למרות הלחץ והמתח לשחק את הסגנון הרגיל שלי, עליו אני מתאמנת ורגילה. במקרה שלי, בסגנון התקפי אגרסיבי מובהק, ולא לשחק פתאום זהיר ופסיבי יותר. ד. לשחרר את ה"מתח המשתק" ע"י קפיצות ותנועה מתמדת, בין הנקודות, ועידוד עצמי בקול רם אחרי כל נקודה טובה. לחיות את המשחק ולא לשדר אדישות. ה. לשמור על קשר עין רצוף עם המאמן בזמן המשחק.
את עוד משחקת?
השנה שיחקתי, לשם ההנאה בלבד, בליגת העל לנשים במדי הישגי כרמיאל. לאחר שנים רבות שכמעט ולא התאמנתי ורק שיחקתי פה ושם בליגות נשים נמוכות מאד נהניתי לחזור לאימונים ומשחקים ברמות הכי גבוהות. הגענו אף לגמר גביע המדינה. החיבור שלי למועדון מכרמיאל, למרות מגורי בת"א, נוצר בתחילה עקב היותו לאורך כל השנים – עוד לפני פרויקט "אתֶנה" - מועדון שווה תנאים בין הבנות לבנים, מועדון שמשקיע ומטפח שחקניות צעירות והצלחתן מאד חשובה לו, לא פחות מאלו של הבנים. לצערי, יש מעט מועדונים נוספים כאלו בארץ והשאיפה שלי היא שבכל מועדון יהיו הרבה שחקניות צעירות וקבוצת נשים בליגה.