טור אישי מאיש התקשורת ושדר הספורט הראשי בערוץ 1 עמית הורסקי, שבפעם הראשונה מתוודה שלמרות שידורי הכדורסל והכדורגל הענף המועדף עליו הוא הטניס שולחן. לקריאת הטור כנסו לכתבה.
"הימים הם ימי ביה"ס היסודי `התבור` בחולון. כמעט בכל יום אחה"צ, במקום להכין שיעורים, הייתי מגיע למגרש של ביה"ס לשחק עם החברים כדורגל או כדורסל. במקביל, באולם, אנשים שיחקו טניס שולחן במסגרת אגודת הפועל חולון.
אני זוכר שהסתקרנתי ומדי פעם הייתי נכנס להציץ. אהבתי מאוד לראות איך מנחיתים ומסובבים את הכדור הקטן, ממש נדלקתי על זה, ומתישהו פניתי למאמן ניסים ארגיל ואמרתי לו שאשמח לנסות לשחק. נרשמתי, קניתי מטקה, וכך למעשה נולד הרומן עם ענף הספורט המועדף עלי עד היום.
בהפועל חולון שיחקתי כמה שנים ומאוד נהניתי. אומנם לא השקעתי יותר מדי ולא הייתי מה-לין או וונג-האו, אבל מה שחשוב זה שהיה לי כיף.
מאז, בכל מיני תקופות בחיים, אני חוזר לאהבה הזו. אפילו בימים אלו אני משחק מדי פעם עם יניב שרון (סגן אלוף ישראל 2011) או עם חניכים שלו בבית הספר לטנ"ש שיש לו בראשל"צ. אגב, יניב ואני חברים עוד מהתקופה שהתאמנו יחד בהפועל וגם בקנטרי של חולון. ואפרופו קנטרי, זה מזכיר לי שהייתי אלוף הקנטרי עד גיל 18 - ככל הנראה רגע השיא בקריירה הספורטיבית שלי ואפילו יש גביע למזכרת..
כשהתחלתי לעבוד בתחום התקשורת, לפני כמעט 20 שנה, טבעי היה שאקדם את ענף טניס השולחן שכל כך קרוב לליבי. כתבתי אז בעיתון "שתי ערים" -המקומון של רשת שוקן בחולון - וראיינתי לא מעט את יניב שרון שהיה בזמנו נער מוכשר ולשמחתי גם קיים את כל מה שניבאו לו. כשאני חושב על זה, אני הראשון שכתבתי על יניב כשהיה רק בן 14 (צילומי הכתבות בראש העמוד) מדהים ואפילו מפחיד איך שהזמן רץ.
כתבתי בין היתר גם על יוסי אזולאי, רמי שיינברג ודרור יהודה, שמות שכל הוותיקים מכירים. סיקרתי את הפועל ומכבי חולון ובאופן כללי השתדלתי להיות השגריר הכי טוב של הענף ועשיתי את זה מאהבה גדולה.
לצערי, טניס השולחן זוכה בשנים האחרונות לסיקור מינורי ביותר וכותבים עליו בעיקר בהקשרים לא מקצועיים. מצד שני, המשפט הנ"ל יכול להתאים גם לגבי ענפי ספורט נוספים שנחשבים בישראל לזניחים. הרי ידוע שבמדינה שלנו אוהבים בעיקר כדורגל וכדורסל ולא הרבה מעבר. גם אני אוהב מאוד את שני הענפים האלה אבל יודע להעריך ספורטאים שעובדים לא פחות קשה ואפילו יותר, אבל עושים את זה במקצועות אחרים. גם היום, מתוקף עבודתי במחלקת הספורט של ערוץ 1, אני משתדל לחשוף ככל האפשר ענפי ספורט קטנים לרבות טנ"ש ומדבר בשבחם בכל פורום רלוונטי.
מבחינתי, רגע השיא בכל מה שקשור לטנ"ש היה במשחקים האולימפיים בבייג`ין ב-2008. יצאתי לסקר את האולימפיאדה ולא פספסתי שום גמר בטנ"ש, נשים וגברים. אומנם ידעתי שהענף פופולארי מאוד בסין, אבל גם אם ממש אשתדל לא אצליח להסביר עד כמה. השחקנים שם אלילים, לא פחות. בכל פינה שלטי חוצות שלהם, הם מככבים בפרסומות ובתוכניות טלוויזיה ולא יכולים לזוז ברחוב. במו עיניי ראיתי עשרות אנשים מבקשים מהשחקנים חתימות ומצלמים אותם. ממש היסטריה. כמובן שהשחקנים הבולטים הם גם מיליונרים, אבל בואו לא נשכח שמדובר במדינה שטנ"ש הוא הספורט הלאומי שלה. אין דבר כזה ולא דומה לזה בשום מקום אחר על הגלובוס.
הנה כמה סיבות מדוע אני כ" אוהב את המשחק הזה:
מהמעצמה הגדולה בחזרה לישראל הקטנה. עבור רובנו טנ"ש זה בעצם `פינג פונג` - משחק חביב וקליל שמשחקים בבריכה עם כפכפים ועדיין סופרים עד 21 נקודות.
רק מי שעוסק בענף באופן רציני מבין עד כמה הוא תובעני, בעיקר נוכח העובדה שבלתי אפשרי להתפרנס ממנו. אני מקווה שמתישהו יגיע השינוי המחשבתי, אם תרצו ה`ספין` בראש, ומקבלי ההחלטות יבינו שחבל לפספס כישרונות, ושבלי תקצוב והשקעה כבר בגילאים הצעירים לא נגיע לשום מקום, לא בטנ"ש ולא בענפים `קטנים` אחרים. ניקול טרוסמן, לדוגמה, נחשבת לעילוי באירופה לגילה ויהיה חבל לפספס אותה בגלל סיבות לא מקצועיות. הרי כבר הוכח שדווקא מהענפים הקטנים מגיעים ההישגים הכי גדולים שלנו. עובדה. "
