ביום שישי הקרוב נציין אזכרה במלאת חמש שנים לפטירתו של למבי פודגוריאנו ז``ל, מהמאמנים הגדולים בתולדות טניס השולחן הישראלי, ומי שגידל וטיפח תחתיו עשרות שחקנים ושחקניות, אימן במקביל את נבחרות ישראל הבוגרות לגברים ולנשים, ונחשב לשם עולמי בענף בזכות מקצועיותו, אך לא פחות גם בזכות אופיו המיוחד והאבהי. איגוד טניס השולחן בישראל מוקיר את זכרו של למבי בכתבה שלפניכם, תוך תהייה על קנקנו של מאמן ענק, אישיות יוצאת דופן ומי שלא היסס בכל הזדמנות להחדיר בחניכיו ערכי ציונות ופטריוטיות לאומית. החיבור בין למבי לישראל החל ב-1975, אז עלה האחרון ארצה מרומניה בסוף העשור השלישי לחייו. כבר אז נחשב לשחקן טניס שולחן מחונן ומאמן בחסד עליון, אך רק כעבור מספר שנים החל לעבוד במסגרת הענף גם בישראל. הוא השתקע בחדרה יחד עם אשתו דורה (תבדל``א) ולשניים נולדו 4 ילדים. אחד מהם הוא דני פודגוריאנו, מעמודי התווך של קבוצת הכדורגל הפועל חדרה, בה שיחק בעמדת הבלם. למחייתו, אגב, עבד למבי בשירות התעסוקה, תפקיד אותו ניצל לא אחת על מנת לתרום לזולת ולקהילה. ``טניס שולחן עבור אבא היה כל העולם``, משחזר דני את המשחק עם המחבט והכדור הזעיר עבור אביו. ``הוא פשוט היה גאון בענף, כך שמעתי מכל מי שהתאמן תחתיו או ליווה אותו. הוא היה אדם יסודי ועקשן, שלא הסכים לוותר על אימון או שום פרט הכי קטן במשחק. בקיצור, שילוב של פרפקציוניסט וקשוח במובן החיובי של המילה. מצד אחד השחקנים מאוד פחדו ממנו, אך ידעו גם לתת לו כבוד. שמו הלך לפניו גם בזירה הבינלאומית, אבל מה שעמד לנגד עיניו היה לייצג את המדינה בצורה הכי מכובדת שיכולה להיות. כבן לניצולי שואה, תמיד היה לו חשוב להיות עם הראש למעלה עם הדגל והסמל, וללכת איתו בגאון. הבית שלנו בזכותו תמיד סבב סביב הספורט. כך הוא חינך אותי, וכך אני מחנך את בני, סוף, שמשחק בקבוצת הנערים של מכבי חיפה ונבחרת ישראל``. מענטש במלוא מובן המילה למבי זכה באליפות ישראל מספר פעמים, אולם התרכז בעיקר בקריירת אימון חובקת עולם, שכללה אינספור נסיעות לתחרויות ומחנות אימונים מעבר לים, שם ליווה את בכירי הספורטאים והספורטאיות שלנו, כשהוא משרה עליהם ביטחון מניסיונו, ואף ``חי את המשחק`` יחד איתם, כפי שהעידו עליו. למעשה, הוא היחיד שאימן את כל נבחרות ישראל, החל מגילאי הקדטים ועד לבוגרים (גברים ונשים במקביל), כולל אימון נבחרת הגברים בתקופת תור הזהב שלה בשנות ה-90 עם שמות כמו יניב שרון, איסק אברמוב ושמעון רבינוביץ`. ``עדיין קשה לי לדבר עליו בלשון עבר``, מספר שמעון רבינוביץ`, אחד מהספורטאים הקרובים והאהובים על למבי אותם ליווה לאורך כל שנות הקריירה המקצוענית שלו. ``הייתי מאוד קשור אליו. הוא היה אחד האנשים הכי שמחים ואופטימיים שהכרתי, אדם שחי את המשחק ברמות מטורפות. תמיד אמרנו עליו שהוא כאילו משחק ביחד איתנו. אני זוכר אותו כפטריוט ברמות מטורפות עם אהבה לדגל שאין כדוגמתה. הנבחרת הלאומית הייתה עבורו קודש הקודשים, משהו שהוא הנחיל בנו השחקנים``. רבינוביץ` מספר על העצב הגדול שפקד אותו עם פטירתו של למבי לפני כ-5 שנים. ``כשזכיתי באליפות ישראל ב-2014, אחרי הגמר בו זכיתי, פשוט הלכתי הצידה ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. למבי כבר היה בבית החולים, ולא היה לי למי להתקשר ולשתף בזכייה שלי. אמנם זכיתי באליפות ישראל, אבל הייתי הרבה יותר עצוב משמח. אזכור אותו לעד כאישיות קסומה, מצחיקה, אבהי ברמות מטורפות וגם קשוח כשצריך. ללא ספק הוא אחד האנשים המיוחדים שהכרתי בחיי. אני מתגעגע אליו מאוד``. שחקנית נוספת עבורה למבי היה הרבה מעבר למאמן היא מרינה קרבצ`נקו, אותה ליווה למבי עד לפסגות הגבוהות ביותר בקריירה. ``למבי היה המאמן הראשון שפגשתי בישראל, אחרי שעליתי ארצה``, נזכרת מרינה. ``מאוד התרשמתי מהאנושיות שלו לפני הכול. הוא נתן לי יחס מיוחד, והיה ממש כמו אבא לכל דבר. עברנו המון תחרויות ביחד, רק אני והוא. לא אשכח לעולם איך הוא ליווה אותי בטורניר הקדם אולימפי בסידני (2000) שם שיחקתי כרזרבה ראשונה, ובהמשך השנה באליפות העולם ביפן. זכור לי שם בעיקר המצב המנטאלי הירוד שהייתי בו, כאשר לא הצלחתי להעפיל לשמינית הגמר, אחרי שכבר הובלתי 15:20 במערכה החמישית, במשחק שנמשך כשעתיים וחצי. לא יצאתי מהחדר 3 ימים מרוב דיכאון, אבל למבי ידע איך לדבר ולהרגיע אותי. הוא היה קרוב אליי בצורה בלתי רגילה. תמיד ידעתי שהוא נמצא איתי ומשמש כתף שאפשר להישען עליה. הוא ללא ספק היווה חלק בלתי נפרד מההתפתחות שלי. אני חושבת עליו הרבה, והוא מאוד חסר לי``. שחקנית בכירה נוספת שמיטיבה לשפוך מילים חמות אודות למבי ז``ל, היא שרית חוזה, שחקנית נבחרת הנשים לשעבר. ``למזלי למבי ומשפחתי היו שכנים של משפחתי בחדרה, כך שההיכרות הראשונה בינינו הייתה כבר בגיל 7, כאשר ניגשתי למבחני קבלה לחוג טניס שולחן. למבי, היה בין הבוחנים, ולמרות שלא הברקתי במיוחד, הוא אמר לאבא שלי לרשום אותי לחוג, כך שבפועל אני חייבת לו את הקריירה שלי. מאז ובמשך תקופה של למעלה מ-30 שנה עם הפסקות קצרות, היינו ביחד והגענו עד לצמרת טניס השולחן בארץ. הוא אימן אותי לאורך השנים בקבוצות בהן שיחקתי, וכן בנבחרות השונות החל מגיל קדטים. גם כאשר הוא לא אימן בקבוצה בה שיחקתי, הוא היה דואג לקחת אותי לאימונים שלו בקבוצות אותן אימן. אני זוכרת ממנו טיפוס אימפולסיבי וקולני שחי את המשחק, כאילו הוא עצמו נמצא ליד השולחן. בדיעבד אני מבינה שהוא פשוט השלים אותי, שרית הביישנית והמופנמת. אלמלא הוא, סביר להניח שלא הייתי יכולה להפוך לשחקנית הישגית. אני מבינה כיום שזכיתי לאחד המאמנים הטובים בארץ, מענטש במלוא מובן המילה ולטקטיקן הטוב מכולם. יחד איתו, זכיתי ב-2 אליפויות ישראל, כשהראשונה מביניהן הייתה כבר בגיל 17. לאורך השנים המשותפות שלנו בנבחרות ישראל, זכינו להצלחות רבות, כשלמבי תורם מזמנו, בריאותו ומהייחודיות שלו בצורה מעוררת השראה. יהי זכרו ברוך``. מי שעוד לא מסתירים את הגעגועים ללמבי הם שלמה, ובנו איציק אברמוביץ`. האחרון זכה להרבה מאוד שעות למבי, כשחקן נבחרת, וזוכר ממנו רק דברים טובים. ``היה בינינו קשר מיוחד``, הוא משחזר. ``למבי היה איש של עבודה קשה ורצינות בצורה יוצאת דופן, ובמקביל איש נעים הליכות שאי אפשר היה שלא לאהוב אותו. אנחנו בהפועל לוד מוקירים את זכרו מדי שנה עם אליפות לוד בטניס שולחן שנקראת על שמו, ומתקיימת באזור פסח. זה המעט שאפשר לעשות עבור אדם יקר, שנתן כל כך הרבה עבור הענף שלנו``. גם יניב שרון, ששיחק כאמור תחת למבי בתקופת תור הזהב של נבחרת הגברים במהלך שנות ה-90, זוכר איש מיוחד במינו. ``מעבר לעובדה שלמבי אימן את כל נבחרות ישראל, שזה הישג אדיר לכשעצמו, הוא היה לוחם גדול ליד השולחן. כשהדריך אותנו, הרגשנו שהוא ממש משחק איתנו בפועל מבחינת אנרגיות. מעבר לכך, הוא היה איש שיחה בהמון נושאים, ולא רק בטניס שולחן``. האזכרה לעילוי נשמתו של למבי פודגוריאנו ז``ל תתקיים ביום שישי (5.4.19) בשעה 09:30 בבית העלמין החדש בחדרה. חובבי הענף מוזמנים להגיע ולחלוק לו כבוד
|