ראיון אישי לפני פרישה משחקן (יוגוסלביה) למאמן(גרמניה)
אישטוואן קורפה,נולד ב-1945, היה שחקן בנבחרת יוגוסלביה, אחד מטובי השחקנים בזמנו. שחקן התקפה בפורהנד וחסימה(בלוק)מעולה בבקהנד. ידוע כשחקן הוגן וספורטאי למופת, שנעים לראותו, משחק באלגנטיות, אבל בסגנון אגרסיבי מאד. כשחקן זכה במדלית זהב וגם כסף קבוצתית עם נבחרת יוגוסלביה, וכן זכה במדלית כסף במשחקי היחידים באליפות אירופה לבוגרים בשנת 1970 במוסקבה.
אחרי שסיים את הופעותיו בנבחרת יוגוסלביה, עזב לגרמניה ב-1974 ושיחק בליגת העל הגרמנית מספר שנים. בהמשך הפך למאמן נבחרות גרמניה, גברים, נשים ונוער-קדטים.
כמאמן ההישג הגדול שלו, זכיה בסגנות אליפות העולם עם גרמניה בגברים אחרי הסינים,ב-2004 בקטאר. בקיץ האחרון, הדריך את נבחרת הנוער באליפות אירופה באיטליה.
זאת היתה הופעתו האחרונה כמאמן לאומי בגרמניה. בסוף שנה זו, פורש קורפה מאימון, אחרי 55 שנה בטנ"ש כספורטאי על וכמאמן על. לקראת פרישתו, נערך עימו ראיון אישי ובו סיפור חייו בטנ"ש.
"השקעתי את כל חיי בטנ"ש. התחלתי לשחק בגיל 8, ושסיימתי את פעילותי כשחקן ב-1975 התחלתי לעבוד כמאמן. במשך כל התקופה הזו, טנ"ש השתנה מאד-הגשות, סיבוב, מהירות, הדבקה גומיות ועצים ,שינו לחלוטין את המשחק בהשוואה לזמן בו אני שחקתי. אני לא חושב שהיו רק השפעות חיוביות על המשחק, היו גם השפעות שליליות. קשה מאד, במיוחד כששחקנים צעירים משחקים, רבים מאותם צעירים אין להם את היכולות הטכניות לשלוט בכדור, חומרי המשחק בדרך כלל מהירים להם. הכל החל בין שחקני הגברים בניסיון לחקות את הכוכבים הסינים-הגשה והתקפת כדור שלישי. כדי לבצע זאת חייבים טכניקה מושלמת ושליטה בכדור, ולרוב השחקנים הצעירים זה חסר. המאמנים כמובן החדירו את השפעתם בכיוון המשחק להתקפת הכדור השלישי, אבל התוצאה היתה, חוסר שליטה בכדור.
במצב העכשוי, אנחנו צריכים לעבוד יותר על השליטה במשחק.
ביטול הדבקים המהירים זה דבר טוב,אבל זה לא יפתור את הבעיה, ייצרו גומיות ועצים חדשים במקום הדבקים המהירים וכך יהיו גומיות ועצים יותר מהירים מעכשו.
לדעתי, חשוב להאיט את המשחק וזאת ע"י הורדת עובי הגומי ל 1.7-1.8 מ"מ.
ועוד דבר, במקביל יש ליצר כדור במשקל מעט כבד יותר. הכדור העכשוי של 40מ"מ, הוא בעל קפיציות גדולה, בגלל שהוא קל מדי. כדי לשלוט בכדור, הוא צריך להיות מעט יותר כבד.
כמי שהיה שחקן בעבר, כשנהייתי מאמן, מעולם לא התחלתי לדבר על עצמי, על סגנון המשחק שלי, על הטכניקה והטקטיקה שלי, וזאת השגיאה הגדולה של חלק משחקני העבר כשהם מתחילים לאמן. תפקידי כמאמן, היה מאז ומתמיד לעזור לשחקן אותו אני מאמן ע"י ניתוח יכולותיו האינדיבידואליות, ולמצוא את הדרך כיצד לשדרג את משחקו האינדיבידואלי.
מעולם לא התענינתי בעבר, רק בהווה ובעתיד.
טוב לצעירים ללמוד משהו על ההסטוריה של טנ"ש, כדי לדעת משהו על שחקני העבר הגדולים. אבל זו רק הסטוריה שאינה יכולה לעזור לשחקן לקדם את משחקו. חלק מהמאמנים מדברים הרבה על העבר, והשחקנים הצעירים אין להם עניין במידע הזה, על מה שקרה לפני 30 שנה, לאימון של היום זה לא חשוב כלל. בשבילי תמיד היה חשוב לנסות לראות כיצד הספורט שלנו יתפתח, וכיצד השחקן שלי עם יכולותיו האינדיבידואליות ובזמן קצר, ימצא את עצמו מתפתח בטנ"ש.אין שחקן אידיאלי שאין לו בעיות. דרך זו עזרה לי מאד למצוא את הפתרונות הטובים ביותר לכל שחקן, למצוא את הדרך כיצד לעזור לו לפתח אותם.
מה ההבדל בין להיות שחקן בזמני לעומת היום?
לעניין העבודה הקשה, אין כל הבדל בין אז להיום. בזמני היה צורך בעבודה קשה כדי להיות שחקן ברמה, כמו גם היום. אמנם השיטות השתנו והתפתחו. בזמני עבדו קשה על פיתוח גופני, טכני, טקטי, כמו שהשחקנים עושים היום. אפשר כמובן בכח הרצון לחפות על חסרונות במשחק, זה היה אז ונכון גם להיום. בזמני שחקתי משחק התקפי מהיר כמו שהסינים עושים כיום, אך השחקנים הטובים שלהם היו רגילים לסגנון התקפי ואגרסיבי ועשו את זה קצת יותר מהיר ממני, ולכן זה גם מנע ממני לנצח אותם.
כיום הסינים בנויים פיזית היטב, בעלי טכניקה מצוינת. לסינים יש אפשרויות בחירה גדולים של המוכשרים ביניהם. למרות שעבודת הרגליים של האירופאים טובה פחות משל האסיאתים, אם לאירופאים יש פורהנד ובקהנד טופספין טובים במידה שווה, עם מהירות ושינויי קצב בסיבוב, ע"י כיסוי השולחן מצד הפורהנד והבקהנד במידה שווה 50/50, יהיה להם בכל זאת סיכוי טוב מול השחקנים האסיאתים.
ההבדל העיקרי בין העבר להווה :
בזמני, התאמנו הרבה ושחקנו מעט. היום הצעירים משחקים הרבה יותר ומתאמנים מעט. לדעתי, זהו מכשול מדאיג בפיתוח השחקן הצעיר, יש להם יותר מדי משחקים ולא מספיק אימונים. מעבר לזה, האימון הוא לא מרכיב בתכנית האימון לטווח ארוך, אלא אימון עם מטרות לטווח קצר- הכנה לקראת התחרות הבאה, לקראת האירוע הגדול הבא. זו בודאי לא הדרך הנכונה להכין את הספורטאי הצעיר ולהופכו לשחקן מושלם. באופן כללי באימון המודרני חייבים לא רק לעבוד על התקפת הספין מול בלוק, חייבים להשקיע זמן באימון לשני השחקנים, לשנות בין משחק התקפי להגנתי!
לשאלה מה יותר קשה: להיות שחקן או מאמן?
התשובה קלה, להיות שחקן יותר קל. כשחקן הייתי אחראי על עצמי ומסביבי אנשים נוספים שאחראים עלי-מאמנים, רופאים, פיזיותרפיסטים, ואנשים רשמיים אחרים. אני הייתי צריך לדאוג רק להלחם, לתת את כל מה שיש לי. כשהיה משבר, הפסדים בלתי מחויבי המציאות, היו תמיד לצידי ומסביבי אנשים שתמכו בי. כמאמן באירופה, הייתי צריך לעבוד עם 8-10 שחקנים בכירים, לטפל בהם, כל אחד היה חשוב לי במידה שווה. כל אחד ידע את מקומו, כראשון, או שני, או שלישי, אך כל אחד דרש במידה שווה טיפול בו. הייתי חייב לתת לכל אחד את מיטב תשומת הלב שלי,כל אחד היה זקוק לעזרה, לטיפול באותה דרך. כולם היו זקוקים לעזרה בהתפתחות היכולת להיות במיטבם כשצריך, לעזור ברגעי משבר. בזמני היציבות הפסיכולוגית היתה חשובה ובימינו זה עוד יותר חשוב.
היום במערכות הקצרות עד 11 נקודות, אין זמן לבחון את משחק היריב למצוא את התשובות הנכונות, אתה חייב לשחק יותר מ-100% מהרגע הראשון עד לאחרון. אתה חייב להיות דומיננטי(שולט), יציב מנטלית, חייב להתאושש מיידית מאיבוד נקודה. אינך יכול להרשות לעצמך שרשרת של טעויות במשחק. ובכל אופן
זה היה אתגר להיות שחקן ב"טופ"`, זה היה אתגר להיות מאמן ב"טופ" ושניהם עשו אותי שמח...
הביא לדפוס,Radivoj Hudetz רדיבוי הודטץ,יו"ר ועדת המאמנים האירופאית. תרגם וערך ,צקה רטהויז רז, מזכ"ל איגוד טניס שולחן.